דרך שאיננה חדשה

בנט ושקד הקימו מפלגה חדשה. כהסבר לצעד אמר בנט כי "איבדנו את היכולת להשפיע" וכי "נתניהו לא סופר אותנו". לכולם ברור כי בנט מונע גם מהרצון להגיע להנהגת המדינה, רצון אותו מעולם לא הסתיר.

הבסיס של בנט בבית היהודי אינו מספיק לו, לתחושתו, להגיע לעמדת שלטון, ומצד שני הימין של נתניהו אינו באמת ימין בעיניו.

בכך בנט מביא לידי ביטוי פרדוכס שהיה חבוי מתמיד במפלגת הבית היהודי. רצונו של בנט לפנות לאלקטורט רחב ככל הניתן עודד אותו להכניס חילונים למפלגה ובמידה מסויימת להשמיט כמה שיותר סממנים דתיים מהמפלגה. עם זאת כשנשאל בנט לפני כמה שנים על דעתו לגבי להט"בים הרים בנט את הכיפה (הקטנה למדי) על ראשו ואמר שהדבר הזה לא נמצא בטעות על ראשו. הוא דתי והוא לא מתכוון להתבייש בזה. סיסמת הבחירות של הבית היהודי הייתה "לא מתנצלים", מה שלא היתה סיסמה מוצלחת אבל כן הביאה לידי ביטוי משהו מרוחו של בנט שנמאס לו להתנצל.

היום הדתיות נתפסת בעיני בנט כמכשול בדרך להנהגה, ולכן הוא מתנער ממנה. נראה שבנט לא טועה בעניין זה, ועדיין פרדוכס הדתיות נשאר. ללא היהדות שברוח מפלגתם החדשה של בנט-שקד אין הבדל מהותי בינם ובין הליכוד. ודאי לא כזה המצדיק להקים מפלגה נפרדת. אבל הליכוד בעיני בנט הוא כבר לא. לא מספיק ימני. לא מספיק מאמין. לא מספיק מסוגל לעמוד באומץ מול לחצים מפנים ומחוץ. לא מספיק מדבר בשפה ערכית ופשוטה.

השאלה היא האם הרוח שמביא בנט למה שהוא מגדיר כימין החדש מגיעה מאיזשהו מקום אחר מאשר העולם היהודי והתשובה היא לא. כי, כפי שאכן בנט אמר בצדק, לא במקרה הכיפה נמצאת על ראשו,  והחינוך הדתי הוא מרכיב בזהות הפוליטית שלו. אמנם אילת שקד חילוניה למהדרין ובנט תמיד מתהדר בזה. אולם חילוניות זו מוצגת בדרך כלל או בהקשר ליהדות הלא דתית שהיא מייצגת, או בעצם היותה עלה תאנה למפלגה ששאר רכיביה דתיים. בליכוד אגב, נמצאים באופן טבעי לא מעט דתיים והדבר לרוב אינו עולה כנושא.

כך או כך נראה שאין מקום אמיתי למפלגה נוספת בין הבית היהודי לליכוד. אם אתה דתי – מקומך בבית היהודי. אם הדת אינה מרכיב מהותי בפולטיקה שלך – אין סיבה מספיק ממשית לא לנסות ולהשתלב בליכוד.

כמובן, תאמרו ובצדק, בנט פועל גם ממניעים של אגו. אין הוא רוצה להשתלב בליכוד, בגלל יומרותיו הברורות להחליף את נתניהו.

אבל שאלות אגו לא מספיק מעניינות. מעניינת עצם האבחנה, הנכונה כפי הנראה, של בנט כי הפלטפורמה של הבית היהודי לא תאפשר לו בעתיד הקרוב להגיע לעמדת הנהגה. והאבחנה הנוספת – שאותה אין הוא רואה עדיין – כי הכיפה שעל ראשו תפריע לו בכל מקרה, ולכן מאמציו עקרים.

העובדה היא כי כיפה מרתיעה אנשים. השאלה אם זה מוצדק משנית לעצם ההבחנה. אנשים אוהבים לראות כיפה בקבינט, אבל חוששים לראות אותה בבלפור.

אורי אליצור ז"ל, אחד מגדולי הפובליציסטים בעיניי, התבטא בדרך כלל בענווה כלפי הממשל, בהבינו כי לבקר את מומי השלטון זה קל, אבל לשאת באחריות הממשית לגורלה של המדינה זה לא דבר כה פעוט. אני לא מקנא במי שצריך להחליט – כתב פעם ביחס להכרעה בעניין הגרעין האיראני.

הרב אלי סדן נשאל פעם על רמטכ"ל דתי בצבא והגיב במפתיע נגד:

"אני מתחייב לאמת שלי. אני יודע שמדינת ישראל תשע"ד זו מדינה שמורכבת מחלקים שונים של האוכלוסייה שהצורך לשמור אותם ביחד עם כל הסיבוך התרבותי, המנטאלי והחששות ההדדיים, זה מלאכת מחשבת וצריך לטפל בזה כמו בחנות חרסינה. אם יהיה בחור דתי מבריק שיעריצו אותו וגם כל החילונים לא יחששו ממנו ויבקשו ממנו לכהן בתפקיד הרמטכ"ל, זה לא דבר שלילי אבל אני רק אומר שלפי מה שאני מבין היום את הקונסטלציה החברתית במדינת ישראל, רמטכ"ל דתי היום זה אסון וזו דעתי". (מצוטט בתוך https://judaism.walla.co.il/item/2794179)

דווקא הרב סדן, אבי המכינות הקדם צבאיות, ומי שהינו רב ומורה דרך בפועל לאלפי או אף עשרות אלפי תלמידים דתיים – דווקא הוא נגד. ואולי לא במפתיע. כמי שמודע לכוחו הרב הוא נזהר בו. ובאופן פרדוכסלי דווקא זהירות זו מעניקה לו את כוחו. בניגוד אליו אנשים שלא מודעים לכוחם פועלים באופן מוחצן וכוחני וללא מערכת של איזונים, ולכן הם נתפסים בצדק כשטחיים ומעוררים אנטיגוניזם.

הפחד החילוני מהשתלטות דתית על המדינה יונק בצורה הכי פשוטה מהשאיפה הדתית הקדמונית להשתלט על המדינה – שאיפה שכל עוד היא קיימת אין היא יכולה לממש את עצמה.

דוגמא די קרובה לשאיפה זו אפשר למצוא בנושא השנתי של שבת ארגון בתנועת בני עקיבא בשנת תשע"ח שהיה "מובילים בדרך תורה ועבודה". הסאבטקסט ברור. דרך תורה ועבודה כבר יש. נשאר רק "לעבור" למצב של הובלה.

יותר מזה, ישנה ציפייה היות והדרך שלנו "נכונה" הרי שבאופן טבעי עם ישראל אמור לאמץ אותה, ואנו נהיה המנהיגים המובילים את הדרך הזו.

כמובן שזה קצת נאיבי, בלשון המעטה, להניח שאם משום מה התכנית לא "עבדה" הרי שאם רק נוסיף לסל המסרים של תנועת הנוער את הערך של "הובלה בדרכנו" מכאן ואילך הדרך תהיה סלולה. נאיבית, רוויה בהיבריס ובסופו של דבר גם מתחמקת מהשאלה האמיתית מה בתפיסות שלנו לא נכון.

כאמור, בנט מנסה להתחמק מכל זה, ומנסה לשדר על תדר אחר. אבל הניסיון לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה בדרך כלל לא עולה יפה, וכפי הנראה כך גם כאן.

ומה כן?

אפשר לקבל השראה מסיפורי יוסף במצרים. השוואת יוסף לציבור הדתי לאומי מתבקשת ובפרט בהקשר הזה. גם רוצה מאוד למשול, וגם לא מבין למה כולם שונאים אותו וזורקים אותו לבור.

ומה התיקון?

אם ניקח את ספר בראשית ברצינות הרי שאין או כמעט אין דרך להפוך למנהיג. מנהיג נולד כזה. תיקונו של יוסף בא לו בשעה שהוא מקבל על עצמו לעשות את הדבר הנכון במקום הנכון וללא שאיפות אגו. כל המערכת הנפתלת של יוסף והאחים לא הייתה מגיעה להשלמתה, ויהודה ואחיו לא היו זוכים לתיקונם שלהם אלמלא שמר יוסף בקור רוח על המחוייבות לדבר ולא לתפקיד ולאורך כל הדרך.

בראשית דרכו אמר פעם בנט לבוחריו: אל תתלוננו, קיבלנו יד על ההגה.

זו הדרך שכדאי לאמץ כמוטו. שר החינוך, שרת המשפטים, חברות בקבינט. כל אלו הינם השפעה ממשית על עתידה של המדינה. כל רצון להשפיע יותר מזה או שהוא בא מאגו, או שהוא יבוא מתוך לקיחת אחריות עמוקה על עם ישראל ועל אתגריו באשר הם, ובהקשר אחר שאינו נובע מהמקום הסקטוריאלי.

יבוא יום ואדם עם כיפה לא יעורר אנטיגוניזם בהקשר להנהגה. במרחב הפרטי זה כבר קורה מזמן. במקרים אלו השאלה הדתית לרוב לא עולה גם כשהיא מרכיב עמוק באישיותו של המועמד. וכשזה יקרה בפוליטיקה – כנראה שזה יבוא ממועמד אחר שאינו בנט.

 

 

אזור קבצים מצורפים
מודעות פרסומת

כשל האליטות

פרסום ועדת גולדברג בדבר מינויו של משה (צ'יקו) אדרי למפכ"ל המשטרה  עורר בתקשורת סערה זוטא. יו"ר הוועדה למינוי בכירים, השופט בדימוס אליעזר גולדברג, הודיע כי אדרי אינו ראוי להיות מפכ"ל המשטרה וזו גם מסקנתה הרשמית של הוועדה. שניים מתוך חברי הוועדה הציגו דעת מיעוט ולפיה אין בעיה במינוי.

רוב הדיון הציבורי עסק בשאלת קיומה של הוועדה והצורך בה, והיחס בין המלצתה לבין דבריו של גלעד ארדן כי יפעל בכל זאת למינוי אדרי למפכ"ל. בתכנית קלמן-ליברמן ברשת ב' אמר ארדן נגד החלטת הוועדה כי:

"לקבוע בפסקנות ובאמירה כזו חדה שאדרי פשוט לא ראוי, נגד קצין שמשרת 30 שנה ונלחם בטרור – זה אפילו חורג מהמנדט שלו. הוא יכול להגיד שלא מצא לנכון להמליץ עליו בפני הממשלה, אבל הקביעה הזו לצערי חורגת ממה שהוא אמור לומר. לא בסמכותו של גולדברג לקבוע מי מתאים להיות מפכ"ל"

לגופו של עניין הנושא באמת מורכב. אינך רוצה למנות לראשות המשטרה ולהעניק בכך כוח כה רב לאדם שנוי במחלוקת מבחינת טוהר מידות והפעלת שיקול דעת. מאידך טהרנות מוגזמת עשויה לשלול מועמדים מוכשרים רבים שלא תמיד נמצאים להם תחליפים ראויים.

המעניין הוא שפתאום הדיון הקונקרטי הופך להיות מלחמת אג'נדות.

יוחנן פלסנר, נשיא המכון הישראלי לדמקורטיה נשאל האם אין זו סוף סוף ועדה מייעצת ולא מחליטה והשיב שמי שלא מקבל את עמדתה של הועדה הוא כמי שמתייחס לחוות הדעת של היועץ המשפטי כאל המלצה בלבד ולא כדבר מחייב. מבחינתו של פלסנר האנלוגיה מוכיחה את טענתו, למרות שברור כי ברי הפלוגתא שלו יקבלו את ההשוואה ויאמרו היא היא.

אולם לא זו הנקודה. הנקודה היא שבדברים אלו חוטא פלסנר לאמת הפשוטה, שכן בסופו של דבר הוועדה, במובן הכי פשוט של הגדרתה, היא וועדה מייעצת ולא מחליטה, ולכן מבחינה עקרונית צודק ארדן כשלדעתו בסמכותו להתעלם ממסקנותיה ולאשר את המינוי הפרובלמטי בהסתמכו על דעת המיעוט. השאלה היא לא אם ארדן יכול טכנית וחוקית לעשות כך אלא האם זה נבון.

לו אני הייתי נשאל, הייתי אומר כי בחכמה יעשה ארדן אם יוותר על המינוי השנוי במחלוקת. הוא בעצמו אמר כי שני המועמדים האחרים טובים באותה מידה. אבל אם ארדן יבחר לעשות זאת אין טעם לטעון כאילו אין זה בסמכותו.

דיון העומק בין שני הצדדים חשוב ויש לעשותו, אולם טוב יותר יהיה אם לא ישתמשו בכל סיטואציה קונקרטית כדי לחדד את העמדות מתוך תפיסה של מלחמת קודש בין בני אור ובני חושך. אין הרבה שאלות סבוכות כמו השאלה מה מידת ההגבלה הנכונה של אנשי השלטון. הדעה הגוזרת את הצורך בשמירה על "שלטון החוק" חרדה בצדק מהשאלה מי יעצור את נבחרי הציבור מלחוקק חוקים בלתי מוסריים, ואילו הצד השני מקשה, ובצדק גם כאן, מי ישמור על השומרים, וכיצד ייתכן שלקבוצת מיעוט שאינה עומדת לבחירה תקבע עבור החברה את אמות המוסר שלה.

בשאלות כאלו אין צד צודק וצד טועה אלא דרך נכונה יותר ופחות לנהל את הויכוח.

הנקודה היא שאם ארדן, או שאר נבחרי הציבור, בוחרים לנהל את המדינה באופן שגוי העיקרון הדמוקרטי מניח שהחלפתם תיעשה בידי הציבור עצמו, וזה כמובן היסוד של עיקרון המשילות עליו מדברים שרי הממשלה.

כמובן שהציבור לא תמיד רואה נכון. כבר אמר מישהו כי רוב האנשים טועים רוב הזמן ברוב הבחירות שלהם. ועדיין כפירה ביכולת הציבור לומר את דברו בקלפי שומטת את הקרקע מתחת העיקרון הדמוקרטי.

כמי ששייך לאליטת בית המדרש ברור לי כי בסופו של דבר הדבר היחיד שפתוח בפני האליטות הוא לעסוק בחינוך והשפעה. כל ניסיון לאלץ את המציאות לפעול בהתאם לתפיסתן יהיה כוחנות כלפי המציאות וכלפי העם.

ודווקא בנקודה הזאת לדעתי העם הרבה פחות טיפש ממה שחושבים עליו. ומשום כך הניסיון לכפות את עמדתך ואת האג'נדה שלך באמצעות הכלים השונים שזמינים עבורך (תקשורת, בית משפט, אקדמיה) נידון לכישלון או למלחמת אזרחות.

וזו כנראה גם הסיבה לנתק שחל בשנים האחרונות בין המצב הפוליטי כפי שהוא משתקף בהצגתו בתקשורת ובין המצב הפוליטי האמיתי כפי שהוא משתקף בקלפי.

באופן זה, למרות כל המסע התקשורתי האדיר נגד נתניהו, או למעשה בגלל המסע התקשורתי נגדו, יזכה נתניהו לכהונה חמישית על אפם וחמתם של כל מתנגדיו.

בגלל שבסופו של דבר מי שמתעלם מדעתו של העם – אל יתפלא אם התעלמות זו תהיה הדדית.

כמי שמגדיר את עצמו כביכול כאיש "ימין" אני אמור לשמוח על כך. אולם בסופו של דבר ברור לי שטוב יותר יהיה לחברה הישראלית לו שיח האג'נדות יחזור לעמדה רגועה יותר, ודווקא משום כך משפיעה יותר. ושוב עמדות ה"שמאל" יחלחלו לעומק הוויתה של החברה הישראלית באופן שיצמיח אותה קדימה.

כזר גמור בהרבה מובנים לעולמם אני קורא לבני אליטות האקדמיה-תקשורת-בית משפט להרפות מעט מן הכעס והתסכול ולהתמסר מעט להתנהלותה של המציאות כפי שהיא. לא כי אנחנו יודעים לבטח שהיא צועדת למקום טוב, אלא בעיקר כי אין לנו ברירה אלא להאמין כי כך הוא.

לעבור את הקיר – צפייה וצפייה שוב

קודם כל סרט מצויין. אם לא ראיתם – לכו לראות.

זה גם המקום לומר שאם עוד לא ראיתם – אל תקראו מה שאני כותב. לגזור ולשמור ולקרוא אחר כך. לראות את הסרט בלי לדעת את הסוף יותר חשוב מהדברים שאומר – יהיו אשר יהיו.

הסרט מלווה את דמותה של מיכל הרווקה המיואשת לאחר מספר אינסופי של דייטים וחתנים מיועדים. אבל הסרט לא עוסק בדייטים או בחתונה, אלא ביחסים שלנו עם בורא העולם, ועם העולם עצמו.

מצויין כבר אמרנו, כמו גם סרטה הקודם של בורשטיין (למלא את החלל) ולטעמי אף מוצלח ממנו.

 

אפשר לצפות בו בכמה רמות. הרובד הפשוט ביותר הוא הסיפור של נצחון האמונה. מיכל מאמינה בלב שלם שתהיה חתונה בנר שמיני של חנוכה, ולכן היא משלמת על אולם וגם שולחת הזמנות (אמרתי לכם שיהיו ספויילרים. מי שלא ראה ולא האמין עד עכשיו – יכול וגם כדאי לו לעצור כאן). ובכן הדבר הזה אכן קורה כפי שהיא מאמינה, והרי לנו נצחון האמונה על עולם החומר. נצחון האמונה העזה. הוודאית דווקא.

רמת הצפייה הזו היא בנאלית במקצת (או לא במקצת) ואעפ"כ אסתכן בניחוש שיש אנשים שזו חווית הצפייה שלהם בסרט. להיות חסר אמונה = קטן. להאמין = להיות גדול / אמיתי / צודק וכו'. האמונה משתלמת ומיכל מתחתנת.

אולם מתחת הצפייה הזו מסתתרת צפייה הפוכה.

קודם כל הביקורת. הרב מבקר את מיכל והתופרת (אם אני זוכר נכון את תפקידה) חושבת שהיא הזויה. בהמשך שלשה אנשים שונים אומרים למיכל ברצף – אבל לגמרי בצדק – שהיא שחצנית ומשחקת משחקים באחרים בזמן שהיא סבורה שהם משחקים בה.

אבל זה הרבה מעבר לכך. מיכל מכריזה שהיא מתחתנת עוד שבועיים / יומים / שעתיים אבל בעצם היא עצמה לא מאמינה בזה וגם הצופה, בהתאם לתסריט הבמאית, לא מאמין בזה. והסצנה הקומית טרגית של החופה מדגימה את זה מצויין. אם היה שם איזה שיר שמחה קטן, היית יכול להרשות לעצמך קצת אמונה. טיפה. אבל אין שם. אפילו דיבורים אין, רק דממה. גם פניה של מיכל בימים ובהכנות שלקראת החתונה אומרים אותו דבר (חוץ מהסצנה המופלאה של הריקודים אחרי המקוה) – שבעצם זה חסר סיכוי. רק ברגע האחרון מיכל משתכנעת שזה אפשרי. וכאן מתברר שהצופה (שבכל מקרה מצפה להפי-אנד) מאמין די בקלות שסופסוף החוויה התופתית הזאת הופכת לגאולה גמורה, אבל מיכל לא. ונדרש משימי המון מאמץ שכנועי כדי להעניק למיכל את האמונה שמה שהיא הכריזה עליו – בסופו של דבר הוא אפשרי.

כלומר הסרט לא בא להלל את האמונה הבוטחת והמוקצנת אלא לבקר אותה. המשפט (שדווקא יוצא לשמוע לא מעט פעמים) שאם רק אאמין מספיק, אבל להאמין באמת בכל הכוח ובכל מאת האחוזים אז יקרה מה שאני רוצה – לא רק שהוא לא נכון אלא הוא גם לא אמיתי.

וכאן מאמר מוסגר בעניני אמת. אני אביא את רבי נחמן, אבל לא בשביל לחזק את רמה. שטות לחשוב שבורשטיין זקוקה כאן לתימוכין מרבי נחמן. אבל אני אביא את רבי נחמן כדי שנדע איך לקרוא אותו. שאת המילים שלו אולי נקרא נכון יותר.

הָעִקָּר שֶׁהַכּל תָּלוּי בּוֹ הוּא אֱמֶת לֵיֵלֵך בְּדֶרֶך אֱמֶת לְפִי מַדְרֵגָתוֹ כִּי חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֱמֶת וְהוּא יְסוֹד הַכּל כִּי אֱמֶת הוּא ראשׁ תּוֹך סוֹף וְכֵיוָן שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגַת אֱמֶת אֲזַי כִּבְיָכוֹל נִתְלַבֵּשׁ בּוֹ אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּעַצְמוֹ, וְכֵיוָן שֶה' אוֹר לוֹ יוּכַל לִמְצא פְּתָחִים הַרְבֵּה לָצֵאת מֵהַחֹשֶׁך וְהַגָּלוּת שֶׁהוּא סָגוּר שָׁם כִּי בֶּאֱמֶת יֵשׁ שָׁם פְּתָחִים הַרְבֵּה (…) וְכֵיוָן שֶׁנִּמְצָא שָׁם פְּתָחִים, הָיָה יְכלֶת לָצֵאת רַק הַכְּסִיל בַּחֹשֶׁך הוֹלֵך, וְלא יִרְאֶה הַפְּתָחִים לָצֵאת וְהוּא אָסוּר וְקָשׁוּר שָׁם, וְלא יִתְּנוּ לוֹ לָצֵאת עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה לְדַבֵּר דִּבּוּרֵי אֱמֶת לִפְנֵי ה' אֲזַי הַדִּבּוּרִים מְאִירִים וַה' אוֹר לוֹ כַּנַּ"ל וַאֲזַי: "פֵּתַח דְּבָרֶיך יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים" (תְּהִלִּים קי"ט) כִּי הַדִּבּוּרִים הַמְּאִירִים, הַיְנוּ דִּבּוּרֵי אֱמֶת כַּנַּ"ל הֵם מַרְאִין לוֹ הַפֶּתַח

אַך צָרִיך שֶׁיִּהְיֶה הָאֱמֶת אֱמֶת גָּמוּר בָּרוּר וְצָלוּל בְּלִי שׁוּם דּפִי וְהַמַּשְׂכִּיל הַמֵּבִין יֵשׁ לוֹ לְהִתְפַּלֵּל כָּל יָמָיו שֶׁיִּזְכֶּה פַּעַם אֶחָד כָּל יְמֵי חַיָּיו לְדַבֵּר דִּבּוּר אֶחָד שֶׁל אֱמֶת לִפְנֵי ה' כָּרָאוּי

אני לא אגיד כלום על רבי נחמן, אבל פשוט לחזור לסרט.

כי כבר בסצנה הראשונה הרבנית קורעת את מיכל בשביל להוציא ממנה את האמת. כי להגיד "אני רוצה להתחתן" זה בנאלי. ולהגיד "אני לא רוצה להיות לבד", זה יותר מה את לא רוצה מאשר מה את רוצה. וזה לא שבמקום לשאול מה את רוצה? אתה מוסיף אחר כך: "לא, מה את רוצה באמת". זה משהו אחר לגמרי. מן תדר כזה שאם אתה מכוונן אליו אתה יכול לשמוע. ואז אתה פוסל שלוש או ארבע תשובות ברצף. לא פוסל, אבל מתקדם הלאה, עד שהבנאדם מדבר מהמקום האמיתי. והלואי ונזכה להיות במקום הזה קצת יותר.

על עצמה באומן היא אומרת שהיא שקרנית. אבל בעינינו היא נתפסת כדמות מאוד אותנטית. מאוד היא. מאוד אמיתית. מן אמיתיות כזאת עד הסוף. אלא שבמחשבה שניה פתאום נראה לנו שכל האמיתיות הזאת היא מסכה המכסה על פחד משתק מן החיים ועקשות גאה שיש בה הכל חוץ מאמת.

האמונה של מיכל היא אמיתית או מזוייפת. ממשית או חלום?

וכל הסרט נע, כמו שגם החיים שלנו נעים (רק בהזדמנויות יותר נדירות) בין הבנאלי והשחוק לגבישים הבודדים הללו של דיבור פנימי יותר. אמיתי יותר מהשחוק הרגיל.

 

ובכן המשפט הזה (אם רק אאמין מספיק וכו') השופט את האמונה לפי מידת ה"כוח" שלה, וטוען גם שכל ההצלחה בחיים תלויה בעוצמת כוח האמונה הזה – ובכל קודם כל הוא לא נכון ראלית. וההתנתקות תוכיח. אמנם תמיד תהיה התשובה: טוב, זה בגלל שלא האמנתי מספיק. התפיסה הזאת עושה עוול עם כל אותם אנשים שגם עולמם נשבר בחייהם, וגם מעמיסים עליהם (או הם על עצמם) אשמה על כך שלא האמינו מספיק.

אבל זה גם לא נכון מבחינה דתית. אמונית. כי לחשוב שאנחנו מבינים את א-להים זה לא במקום, כפי שאומרים למיכל אנשים לידה כל הזמן. אבל יותר מכך: לחשוב שאנחנו יודעים מה טוב זו שטות כי אנו לא. כלומר תמיד אנחנו יודעים אבל הידיעה שלנו משתנה כל הזמן.

במילים פשוטות וחריפות אמרו את זה שוטי הנבואה: "בדירה קטנה בבני ברק משפחה של חרדים הם יודעים שמשהו טוב רק אם הוא מה שהם יודעים". נחמד לזרוק את זה על חרדים, אבל לפעמים גם על הציבור הדתי-לאומי זה יושב ממש יופי

וכך מיכל אומרת שוב ושוב שהיא מחכה לאחד שיבוא בדיוק בזמן ובאופן שהיא מצפה, אבל בסופו של דבר נסוגה כל פעם שהזדמנות ממשית קורמת עור וגידים.

וכך דמותו של יוס החילוני מתעמתת עם מיכל כי הוא, בשיקוף הפוך, חי בדיוק באופן שהיא מצהירה עליו. הנכונות הזו ללכת על הקצה. להמר. לעשות את הבלתי אפשרי. לזרוק את עצמך לכיוונים מטורפים שלפני שניה לא חשבת עליהם, כמו להתחתן עם בחורה דוסית רק בגלל שנדלקת על הסריטה שיש לה. או תכלס לעשות את זה סתם. כמו שאומר שימי. כי הסתם הוא לפעמים באמת הטירוף הכי גדול. המקום שאתה עוזב את הסיבות וההסברים ופשוט נותן לחיים לקחת אותך. ודווקא זו חוויה של אמונה, כשאתה יוצא מעצמך ומסכים ללכת למקום לא ידוע.

"מה שלומך?" שואל יוס את מיכל. "בסדר, איך אתה?" "מצויין. אצלי אור". "אני", לרגע מיכל מזקקת את מחשבותיה לאמירה, "אני כל פעם אומרת את הדבר הכי גרוע". "ברור", אומר לה יוס מיד, "כי את לא מדוייקת". "אבל איך אפשר להיות מדוייקת? תלמד אותי". מיכל זורקת את האחריות על זולתה. אבל יוס לא מתבלבל ולא לוקח לעצמו את התפקיד של היודע. "את אור". הוא אומר. "את לא צריכה ללמוד שום דבר". והולך. היה יכול להתחתן איתה סתם – והיה חי עם זה, ועכשיו הוא נפרד ממנה נקי. כי אם לא אז לא. ואילו היא לא העזה ללכת צעד אחד לקראתו, כי הוא חילוני ולתפיסתה הוא משחק איתה. אבל כשהוא  הולך היא נמלאת צער ולא מצליחה להשתחרר מהמחשבה עליו.

והטעות הגדולה שלה כשאסף התקשר ואמר שהוא דווקא רוצה לחזור. אבל כשהתגלה שהוא חוזר מהמילואים רק עוד שבוע, מיכל אמרה שלא. כי היא מתחתנת עוד יומיים. האמת כאן קצת כעסתי על הסרט. חשבתי שהיא כבר למדה. כל הצופים כבר השתכנעו עמוקות. היא לא מסוגלת בכלל להקשיב ללב שלה מרוב שהיא עסוקה בסטרס הזה של להתחתן עם האחד שבכלל לא קיים. כל זה כבר נאמר מפורשות על ידי הדמויות שסביבה. ואז כשעומדת ההחלטה המטומטמת הזאת להתחתן בב' טבת, מול אהבת חייה האמיתית שאומר לה שהוא רוצה עוד פגישה אז היא מפילה את הכל רק בגלל שהוא במילואים. אין לך אגו גדול מזה. ברור היה לי שכאן מיכל תוותר. וקצת נחמץ לבי כשזה לא קרה.

תבינו, אין לי בעיה שגיבור הסרט עושה טעויות. אדרבה, יותר מכל דבר זה מה שהופך אותו לגיבור. אבל על הטעויות שלו הוא צריך לשלם, כמו שצריך לתגמל אותו על החלטותיו האמיצות. וזה לא קרה, וקצת חבל.

אבל מתחת לצפיה הזאת זה יש רמה נוספת. שהופכת את הדברים שוב.

מה גורם לי לחשוב כך? העובדה שמסביב למיכל יש גם דמויות שמחזקות אותה מאוד בדרך שלה. אחותה המג'נונה וגם פייגי. ולא רק הן. אבל בעיקר זה בא לידי ביטוי אצל אחותה. כשהיא אומרת שהיא מאמינה שהיא באמת תתחתן בנר שמיני של חנוכה, אז פתאום אתה מרגיש כצופה מה זה באמת להאמין. והדבר הזה מקרין בחזרה אל מיכל שמקשיבה לדברים יחד עם הצופה, ומשהו בזה נוגע בה. חייב לגעת בה. והמדהים הוא שמקור ההשראה לאמונה הזאת היא מיכל עצמה ומעשיה המוקצנים. וכך נוצר המצב האבסורדי בו מיכל עצמה לא מאמינה למה שהיא אומרת. אבל אנשים שלידה (לפחות חלקם) דווקא כן מאמינים, ואפילו בעוצמה.

קצת כמו בסיפור על גו'חה שהפריעו לו אנשים בחצר אז הוא שלח אותם לראות איזה משהו שלא היה, ואחרי שראה שכולם כולם הולכים הלך אחריהם גם כן. כי אם כולם הולכים בטוח יש בזה משהו. אבל שם זה נלעג, ואילו אצלנו זה אמיתי.

איך זה יכול להיות אמיתי. התשובה לזה דורשת קצת מבט עומק. עומדת כאן השאלה הפתוחה מה באמת המשמעות של מעשי הקיצון של מיכל. האם באמת באמת לקבוע תאריך לחתונה ולפעול במציאות כאילו זה כך. האם כל זה באמת באמת רק אגו ושחצנות. ודחיקת הקב"ה מן העולם? ברור שלא. איך אני יודע שלא? עובדה שיוס רואה בה משהו. עובדה שאנשים שסביבה נסחפים אחרי האמונה שלה.

ברור שלפעול כאילו יש חתונה כשאת בעצמך לא מאמינה בזה – ובכן במבט עיקרי זו דרך עקומה ובעייתית. דרך פסולה שיש להתרחק ממנה. ועדיין השאלה, מאיפה מגיעה היכולת, אשכרה, לפעול בעולם בדרך הזו. לא בגלל שזה לא אומץ של מיואשים. זה כן אומץ של מיואשים. ועדיין לא לכל המיואשים יש אומץ ולא כל המיואשים שיש להם אומץ מוציאים את האומץ שלהם באופן הזה. וזו נקודת האמת שיוס התחבר אליה. אמנם הוא התאכזב אבל האכזבה שלו לא מעידה על כך שההבחנה הראשונה שלו לא נכונה אלא על כך שיש פער, שגם אנחנו יודעים אותו, בין מיכל בפוטנציה לבין מיכל כמו שהיא במציאות. טוב, אתם שואלים, אז מה המשמעות של הפער הזה. אין תשובה סגורה לשאלה הזאת. המיכל בפוטנציה היא מיכל שאפשר להגשים אותה ואותה יוס אוהב. והמיכל הממשית נסוגה אחור ואיתה יוס לא יכול לממש את אהבתו, כי היא לא שם.

וכאן אני רוצה להתחבר שוב לתורה כה ידועה של רבי נחמן.

וגם כאן כדאי לשים בצד את המחשבה שאנחנו מכירים את המילים הללו. ולהקשיב להם בפעם הראשונה.

כי ללמד זכות זה לא להגיד: הוא לא באמת מחלל שבת כי הוא כנראה בדרך לבית חולים. וחוץ מזה הוא תינוק שנשבה. וחוץ מזה וכו' וכל מיני שטויות, תסלחו לי, רדודות שמשטיחות תורה עמוקה.

אבל בשביל זה יש את הסרט. נחזיק את הסרט בראש ונקשיב מחדש למילים של רבי נחמן

דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע

טוב, ככה זה מתחיל. את זה כולם זוכרים. אבל אחר כך יש גם:

וכן צריך האדם למצא גם בעצמו (ללמד זכות)

ואחר כך

ואפילו כשמתחיל להסתכל בעצמו ורואה שאין בו שום טוב, אף-על-פי-כן אסור לו לפול מזה, רק צריך לחפש ולמצא בעצמו איזה מעט טוב, כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצוה או דבר טוב,

זה עדיין לא הסרט.

עכשיו:

ואף שכשמתחיל להסתכל באותו הדבר הטוב, הוא רואה שהוא גם כן מלא פצעים ואין בו מתום, הינו שרואה שגם המצוה והדבר שבקדושה שזכה לעשות, הוא גם כן מלא פניות ומחשבות זרות ופגמים הרבה, עם כל זה איך אפשר שלא יהיה באותה המצוה והדבר שבקדושה איזה מעט טוב, כי על כל פנים איך שהוא, על-כל-פנים היה איזה נקודה טובה בהמצוה והדבר טוב שעשה

מתחשק לי להסביר, אבל עדיף שלא. באמת רמה מסבירה את זה ברמה שקשה לדמיין טובה הימנה.

ולזכור גם ש:

ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על-ידי-זה מעלה אותו באמת לכף זכות,

כי אנחנו הצופים מתחברים בכל זאת לדרך הפעולה של מיכל. לא כי אנחנו חושבים שהיא נכונה או קצת נכונה. לא היא לא נכונה בכלל. טעות גמורה. אבל כי אנחנו אוהבים אותה. כי היא מעוררת אצלנו משהו אמיתי. ואז זה באמת ככה. כי באמת מאיפה בשם שמים לבנאדם יש את האומץ לפעול באופן הזה כנגד כל הסיכויים. מהו המקום הזה בתוכה שכשהיא משדרת ממנו היא יכולה להוות השראה לאנשים שסביבה גם כשהיא לא מאמינה בזה.

ושתגידו שזה רק בסרטים, לא נכון. כל האנשים ככה כל אחד בפינה שלו. רק בדרך כלל אנחנו לא מסתכלים על זה באופן הזה. אצל בורשטיין אנחנו רואים את זה מעט יותר.

מה לעשות

בימים טרופים אלו כולם שואלים מה לעשות. מה אפשר לעשות מול גל הטרור הקשה והשונה הזה. האמת היא שיש הרבה מה לעשות, אבל לא בטוח שזה נכנס לתבנית הרגילה של "לעשות".

קודם כל צריך לצאת מתוך הקטנות. צריך להעלות בשלוש קומות את השיח התקשורתי והציבורי שלנו. צריך להתחיל להזכיר לעצמנו שאין הכרח שכופה אותנו להינעל בקצה כזה או אחר, ושאפשר וגם לא מסובך להיות מסוגלים לאחוז את החבל בשני קצותיו.

אריה עמית אמר פעם – סתם באיזה ראיון לפני שנה – להיות אב אכזרי ואמא רחמניה בעת ובעונה אחת. לדכא את הטרור. להיות מטורפים ומשוגעים במלחמה נגדו. לפגוע בכל מחבל ששולף סכין או מאיים בכל  דרך. להגיב מדינית בצורה קיצונית גם על דברים קטנים, וגם להתבטא ככה. לזרוק לפח את הפרגמטיות והזהירות. טוב, לא לפח אבל להשאיר אותה לדיונים האמיתיים של מקבלי ההחלטות. בשיח הציבורי אין לה מקום.

מצד שני לחבק ולאהוב. לאהוב את הציבור הערבי שחי בתוכנו. לא "דו קיום", אלא אהבה. גם לא "ביטחון" אם כבר מדברים. שמתם לב שבעצם זו המילה היחידה שאנחנו שומעים בשנים האחרונות. ביטחון ביטחון ביטחון. לא שביטחון לא חשוב, אבל אם היו פה ז'בוטינסקי, כנצלסון והרצל לא הייתם מצפים לעוד כמה מילים בשיח?

עשיית הצדק המדוייק בלי חששות. בלי לעצור את עצמנו. בלי פקפוקים. לעשות מה שאנחנו מאמינים בו באמונה מלאה. לא להתבייש לפגוע במחבלים בכל דרך. לא להתבייש לבנות אם צריך. לא לחשוש מהעולם. לא לחשוש לעולם. לעשות בדיוק את מה שאנחנו מאמינים שהוא נכון ולא לפחד מכלום. גם אם דרכנו תארך 10 או 200 שנה זה לא משנה.

להפסיק עם השיח הפרגמטיסטי הזה ולהתחיל לעשות את הנכון. להתחיל לחשוב במונחים של חזון.

החזון צריך להתחיל מהחברה הישראלית והיחס לערביי ישראל שחיים בתוכנו. יש שם רוב גדול שבעיקר רוצה לחיות את חייו בשקט. יש שם המון אנשים איכותיים מאוד. לא יעלה על הדעת שאומה תחיה בצילו של עם ישראל בלי שזה ישפיע עליה. מי שלא מאמין בזה אני לא יודע מה הוא עושה כאן. חילוני ניחא, אבל דתי?

החזון הוא – ואין שום ברירה שפויה אחרת – שהם חלק מאיתנו. חלק מהחברה שלנו. לכאן ולכאן. זה אומר לדאוג לזכויות שלהם. זה אומר תכנון בניה ותשתיות מסודר בכפרים הערבים. שכפר כנא וסחנין יהיו יפות (בדרכן) כמו ראש פינה והרצליה.

להקים מפלגה ערבית שאוהבת יהודים. לא מסתדרת איתם. אוהבת. לא יהודים יקימו אותה אבל יהודים יהיו חלק ממנה. מפלגה שאכפת לה באמת מהציבור הערבי. מפלגה סקטוריאלית שדואגת לזכויותיו של המיעוט האהוב הזה. מפלגה שיש לה את הכנות הבסיסית להודות שישראל היא המקום הנוח ביותר לחיות בו מכל ארצות ערב במזרח התיכון. זה לא יקרה מחר, אבל זה חייב לקרות. עוד שנה או עוד 300. ולדבר על זה אפשר כבר עכשיו. אין איסור על זה. לסמן את המקום הזה כמטרה.

לא להתבייש לדרוש מהעולם להכיר במדינה כמדינת העם היהודי. גם מערביי שפרעם, גם מערביי רמאללה ואפילו מזהבה גלאון. ואם היא לא רוצה – לא צריך. החשוב הוא שאנחנו נאמין בזה.

והסתה. המלחמה בהסתה חייבת להיות נוקבת ויסודית. לא יתכן איך שאנחנו מתייחסים בסלחנות למה שבקרבנו היה נתפס כתועבה. הסלחנות הזאת היא שורש הגזענות. לצפות מערבים לפחות בגלל שהם פחות. לא, אנחנו נדרוש מכל מי שחי ברדיוס שלנו בדיוק את אמת המידה המוסרית שאנו דורשים מעצמנו. נדרוש מהזולת לאהוב אותנו. כן נדרוש זאת. לפחות נתחיל בלכבד אותנו. באהבה. נכיר בעליונות המוסרית הזמנית שלנו בהציגנו תביעה זאת. נזמין את כל להצטרף אליה ונילחם כאויב בכל מי שלא יקבל זאת.

נבדיל בין מיעוט קטן ורצחני שמפגע ושונא ומסית בטירוף, לבין הרוב הדומם שרוצה לחיות בכבוד. נציע לו כבוד. נציע לו רווחה כלכלית, ונפתח יחד בית מדרש ללימוד תורה, וכל הרוצה להעשיר יעשיר.

זה מה שיש לעשות. זה לא הדבר היחיד כמובן אבל זה הדבר הראשון והחשוב ביותר. זה לא נאיבי ולא תמים, ומי שחושב כך שיקרא שוב. ההפך הגמור הוא הנכון.

לדבר במושגים של חזון. לענות על השאלה איפה אנחנו רוצים לחיות, ולא רק איפה נראה לנו אפשרי. גם במימד הפרטי אנחנו מגבילים את עצמנו כל כך הרבה שלא בצדק, ובמימד הלאומי יש הרבה פחות מקום להגבלות. הרי מאחורינו עוצמה של עם שלם, ומאגרי זמן בלתי מוגבלים.

ומי שהתשובה שלו אחרת אין בעיה. העיקר שזו תהיה תשובה מהסוג הזה.

זה מה שיש לעשות. ודווקא את זה כל אחד מאיתנו יכול לעשות.

למה אנחנו לא רוצים את תיק החינוך

האמת נראה לי מובן מאליו, אבל בתקשורת עוד מוצאים מספיק זקנים מהציונות הדתית שחושבים שחינוך זה הכי חשוב. יש משהו נאצל מאוד וגם פתטי מאוד בעמדה הציונית דתית הזאת שלא מתיימרת לעולם להשפיע, ומוכנה להשקיע את כל מאודה בחינוך, כי זה הדבר הכי חשוב. באמת הדבר הכי חשוב, על זה אין חולק.

אז למה בכל זאת אנחנו לא רוצים את התיק הזה? מאוד פשוט, כי מידת ההשפעה בו מאוד פחותה. משתי סיבות עיקריות: המערכת הזאת עובדת, בואו נודה על האמת, סך הכל יפה מאוד. מערכת החינוך בגדול היא די בסדר. וגם מי שרואה את הליקויים הרבים מאוד שקיימים בה – בואו נודה על האמת גם בעניין הזה – עדיין צריך לזכור שבתוך המערכת יש מאות ואלפי מורים ומנהלים מסורים מאוד, שמשקיעים כל מאודם בתלמידים בחינוך ובמערכת, ולא בטוח כמה שר חינוך חדש יעזור כאן.

ואם אתם לא מאמינים תסתכלו מה עשה פירון. נראה לי שרוב המנהלים יגידו שהמפכה שלו עשתה יותר נזק מתועלת, בערך מה שרוב הכלכלנים יגידו על הצעת לפיד של מע"ם אפס (ולא, ההשוואה הזאת לא מקרית). במערכת כמו החינוך, כשאתה זורק נתחים מהחינוך הישן לפח כדי להביא במקומו חינוך חדש, ברור לחלוטין שתצליח בחלק הראשון של המשימה.

ברור, ברור שהחינוך הוא הדבר הכי חשוב. אבל לא זו השאלה. השאלה היא איפה יש עמדת השפעה, ואיפה לאג'נדה שלך תהיה איזו השפעה על האופי של המדינה. יותר מזה. יכול להיות לגמרי שמנהל בית ספר טוב משפיע על עיצובו של הדור הבא יותר ממה שבנט עושה או יכול לעשות. עדיין לא משנה שבכובע שלו כפוליטיקאי ימני דתי אין במיוחד מה להשפיע במשרד הזה. ושוב, מבחינה היסטורית המשמעות העיקרית של האמירה של ראשי המפד"ל לדורותיהם: אנחנו בחינוך, קשורה בעיקר לנטיה שלהם לשים את עצמם בצד ולא לשים ידיים על ההגה.

כשבנט מגיע מתוך תודעה אחרת לחלוטין זה בהחלט משפיע באופן עמוק על התודעה הציבורית שלנו: דתיים וחילונים. ולא רק זה אלא חלק מתהליך ארוך ומשמעותי שהתחיל כבר קודם – שבכלל לא בטוח שמישהו בעולם "מנהל" אותו, מתכנן אותו או מוביל אותו –  של ישראליזציה של הזרמים השונים בעם ישראל, כולל חרדים. הציונות הדתית נהיית חלק יותר אינטגרלי מלבה של החברה הישראלית. אחלה תהליך. בנט לא המציא אותו אלא הוא רק שיקוף בריא ומוצלח שלו.

בתוך התפקיד הזה הוא צריך לעשות את מה שהוא הכי טוב בו, ובמקום שהוא הכי רוצה לתרום ולשנות את אופיה של המדינה. זה יכול להיות חוץ. מתאים לו, בתור השר שבין כה מתראיין הכי הרבה לרשתות זרות, אם כי לא נראה לי שיש סיכוי שנתניהו ישחרר את זה. יכול להיות גם בטחון פנים – כי בעניין חוסר המשילות הקיצוני של המדינה בכמה נושאים / אזורים יש לבית היהודי אג'נדה מאוד ברורה ומשמעותית. וכמובן שגם בתחום הדתות – לא ע"י בנט באופן אישי, שאותו זה באמת לא מעניין מספיק – יש צדק היסטורי בתביעה של הציונות הדתית לא להירמס ברגלים גסות של פוליטיקאים ורבנים חרדים, שבזים לחברה החילונית ומבזים את שירותי הדת.

ואת החינוך תעזבו. במילא אף אחד היום לא יודע איך להציל את הספינה הטובעת הזאת. כנראה שהיא תמשיך לטבוע הרבה דורות ועדיין מתקדמת לתפארת. עדיף להמשיך עם ההשקעה המסורה מבפנים של עשיית המקסימום האפשרי בתוך המערכת, ועוד כמה דורות נגיע למקום טוב יותר. קשה מאוד לנחש מאיפה בדיוק זה יבוא.

השפעה זו במילא מילה מורכבת מאוד. אין לנו מושג הרי איך ובאיזה אופן מעשה שלנו משפיע על ההיסטוריה. עדיף לעשות את הדבר שאתה הכי אוהב, הכי מבין, הכי מאמין בו, והכי מרגיש שהמעשה שלך יחולל בו שינוי. לא בגלל שאתה יודע שהוא באמת יעשה את זה. אתה לא יודע. בגלל שאתה מרגיש את זה. הנאמנות כאן היא לרגש ולא להיגיון.

שנזכה לאור החירות

עמית

הפתולוגיה של "רק לא ביבי"

בואו נתחיל מההתחלה. נאמר אני אדם בשדרות או במעלות לא משנה. אני כמובן מסכן מעצם זה שאני גר שם. החיים שלי דפוקים. יש לי המון בעיות. מפטרים אותי מהעבודה, לא משקיעים בי ובעיר שלי. אין חינוך, אין טיפוח. אין מקומות עבודה, אין פרנסה. כל השכנים שלי דפוקים. תכלס גם הם תקועים באותו בוץ.

וכל הצרות הללו הם תוצא של מדיניות ממשלתית. ואני לא עושה שום דבר כדי לצאת מכך. והראיה הניצחת: עובדה, הצבעתי שוב נתניהו ובכך סירבתי לעשות את המינימום הכי קטן הנדרש כדי לצאת מהבעיות שלי.

מה הנכון בכל הבליל הזה הדמיוני להדהים? שלפעמים באמת אנשים ששקועים בבוץ לא עושים מספיק כדי לצאת ממנו.

לרוב זה קורה כשאני מאבד את האמונה שהחיים שלי בשליטתי. נהוג לכנות את הפרדיגמה הסמויה הזו כ"תחושת קרבן". החיים שלי דפוקים ואין לזה שום קשר אלי. פשוט אני קרבן של משהו או מישהו אחר.

אם אני בא במגע עם אנשים שכך חיים את החיים שלהם – ובעצם לא כ"כ משנה איפה הם גרים – כמובן שחינוך יכול לעזור. אם אני מנהל בית ספר נאמר, או סתם מורה. אפילו יש לי תלמיד אחד שיכול יותר אבל לא מאמין בעצמו. אפילו סתם אם דיברתי עם חבר ואני כן מאמין בו – יעזור.

קצת חבל שהרבה אנשים שיש להם  גם השפעה על המרחב הציבורי, עשו בחודשים האחרונים, ובעצם קצת מאז הקיץ ההוא של המחאה החברתית, את ההפך הגמור. הטיפו לנו שוב ושוב שאנו קורבן של מישהו אחר: של מדיניות ממשלתית כושלת ובפרט של אדם אחד – שבעיני הוא מנהיג מחונן, אבל זה לא העניין – בנימין נתניהו. הוא ורק הוא אשם בכל הבעיות. לדוגמא הוא אשם שפלוני אלמוני פוטר מהמפעל שלו.

ואם כבר אז קצת סדר בעניין הזה: קודם כל מותר לפטר. אסור זה לדוגמא לזרוק עטיפה של מסטיק על השביל, לעקוף בתור, או "לטעום" פיצוחים בסופר. אסור זה לנהוג באופן מסוכן, לחנות בחניה של נכים או לספר על מישהו דברים רעים. לפטר שייך לתחום של מותר.

אגב, אני מוקיר תודה גדולה לכל האנשים שפיטרו אותי עד היום. (איש אחד, אם אתם מדמיינים מנהל, משרד ו"בצער רב אנו נאלצים לומר לך ש", אבל הרבה יותר אם אתם סופרים גם רמזים, או הסכמה די הדדית שנוכחותי אינה רצויה)

ולמה תודה? כי בזכותם התקדמתי הלאה למקומות טובים יותר. ברור שזה לא נעים. אבל מצד שני החיים אינם פיקניק, ולא הממשלה היא שהטילה וטו על סל האוכל והמחצלת. כדאי לחשל אנשים להתמודד עם קשי החיים, ולא להטיף להם השכם והערב שהם מסכנים.

ובכל מקרה חבל שבשם שאיפות פוליטיות ראויות שכנעו אנשים שהמצב הכלכלי הקשה הוא אשמתה של המדינה. לא שאין בעיה של דיור ויוקר מחיה. ברור שיש. ברור גם שיש המון מחדלים. אבל לשבת כל היום ולקטר עליהם – אין לך תחושת קרבן גדולה מזו. עזוב את זה. תעבור הלאה. תמשיך להילחם לטובת כל מה שאתה מאמין בו, אבל אל תטיף לאנשים אחרים שהמרחב הפרטי שלהם חסום בגלל הממשלה.

לפני כחצי שנה התארחתי אצל חמי וחמותי בקרית שמונה וביקשו ממני להעביר פעולה לפתיחת חודש ארגון. הנושא שבחרה בני עקיבא "בונים חברה צודקת" כל כך עצבן אותי שהסכמתי מיד. תכננתי להוציא מהחניכים את כל הקיטורים שלהם, ואח"כ לומר להם שלבנות חברה צודקת זה לא פשוט כמו שמציירים ושמצד שני החברה שלנו סך הכל היא די בסדר.

אבל התכנית השתבשה. להפתעתי לא היו קיטורים.

אני שמעתי, בכותרת, את ההנחה הסמויה שהחברה שלנו כיום אינה צודקת וצריך לעשות משהו דחוף בנידון. אני לא יודע אם זה באמת שם, או שהייתי מוטה מאותם קולות שנשמעו – בעיקר מאז המחאה החברתית. אבל החניכים – שרובם הגדול אנשי פריפריה מובהקים, אהבו מאוד את החברה שלהם, הדתית ושאינה דתית, וסברו כי סך הכל די סבבה פה.

כלומר אנשי הפריפריה מצביעים נתניהו לא בגלל הצבעה "שבטית" (איזו טענה מקוממת ומתנשאת!)  אלא בגלל שהם די אוהבים את מה שהולך פה.

כבר אמר מישהו שיש בעצם שתי מפלגות במדינה. מפלגת המרוצים ומפלגת הבכיינים. זה בעצם מה שעמד מאחריה הקמפיין "רק לא ביבי" ואולי הגיע הזמן להתבונן בו קצת. כלומר התחושה אינה שהכלכלה רעה. או שהקיפאון המדיני רע. או דברים כאלו. התחושה היא שהכל רע. הכל, אבל ממש הכל רע, ולכן צריך להחליף את נתניהו. כי כל דבר אחר יהיה טוב יותר. העיקר: רק לא ביבי.

וכאן השאלה המעניינת. מדוע אנשי מעמד הביניים שמרוויחים סך הכל לא רע, גרים בבתים יפים במרכז ונוסעים פעם בשנה או שנתיים לחו"ל – מדוע דווקא הם סבורים שהכל כל כך רע. נקעה נפשם מנתניהו. הכל רק לא הוא. ואם כן – עדיף לרדת מהמדינה. מסתובבים עם תחושה נוראית כזאת של מישהו שרוצה להקיא ולא יודע איך להעביר את זה. תקשיבו למילים של הדג נחש:

אני מאמין שנכון להיום חלקנו באי השגת השלום
משמעותי וגדול לא פחות מחלקן
של כל המדינות השכנות
ועוד אני מאמין שאנחנו הולכים סחור סחור
שאין סיכוי שעוד מלחמה תעזור
ושכל הדיבורים על מאבק בטרור
תכליתם רק להרשים ת'עולם הנאור
אני מאמין שחובה להשקיע בחינוך
שסדר העדיפויות מוכרח להיות הפוך
שמשכורת הבכירים היא שערוריה
שצריך לפרק ולהזיז את הקריה
אני מאמין שאין פה שוויון
שהגזענות שבתוכנו תוליד את האסון
שאם לא נתעשת לא נתחיל להבין
ספק אם נוכל לחגוג עוד שישים
וזה לא מזיז לאף אחד ת'תחת
ואני לא יכול
לסחוב את המשקולת הזו
לכל מקום שאלך

מה גורם לבנאדם את התחושה שהכל כה רע?

בדבר הזה אני רוצה להתבונן. גם כי אני אוהב את האנשים הללו. וגם כי בכל זאת זו תופעה גדולה מכדי להתעלם ממנה.

אני רוצה לטעון משהו קצת רדיקלי, תשתדלו להישאר איתי.

המצב הרגיל של בנאדם אמור להיות משהו די מחובר למציאות. לאהוב את מה שטוב. לסלוד ממה שלא. להעריך את מה שהשגתי, לשאוף למה שעוד לא השגתי וכו'. המצב הזה של "הכל רע" הוא מצב פתולוגי שמאפיין חלק גדול מהחברה שלנו היום, בדגש על אנשי תקשורת. ולמה דווקא תקשורת?

התקשורת ניזונת מביקורת. לראות את הרע זה התפקיד שלה. גם באישיות שלנו יש חלקים שהתפקיד שלהם הוא לראות את הרע. הנחת המוצא היא שבשביל לתקן אני צריך קודם כל לסמן את הדבר הדורש תיקון. וכמה שהוא יותר רע – כך חשיפתו תביא ליותר תיקון.

המצב הפתולוגי הזה כבר לא מחובר למציאות. יש כאן תחושה פנימית עזה ש"הכל רע".

עכשיו, וכאן מגיע הטיעון הרדיקלי, נראה לי שהדבר נובע דווקא מכך שאין במציאות משהו מסויים שרע מאוד ודורש תיקון, וזה דווקא משום שהרבה מאוד די סבבה.

תחושת הביקורת מחפשת דבר מה לחול עליו, והיא מפזרת את עצמה על יותר מדי דברים בלי נביעה רציונאלית משיפוט של טוב ורע מציאותיים. מבלי משים ובאופן לא מודע כבר יש ביקורת עצמית על תחושת הביקורת העצמית המופרזת שלי. ומכאן מאוד בקלות מגיעים למיאוס עצמי.

אלא ש – וכאן מגיעה התחזית האופטימית – מכאן זה רק צעד אחד קטן לראות שהכל טוב.

לא "הכל טוב" המזוייף והלא-אמין של חוגים דתיים מסויימים. אלא הכל טוב כתחושה עמוקה. תחושה שהיא עמוקה גם מעבר לחוגי השיפוט הרגילים שחוזרים לתפוס את המקום המציאותי שלהם, ובתוך כך גם חוזרים לפרופרוציה. ואז משיגים עין אוהבת על המציאות. ביקורת אוהבת. מחלוקת חריפה ואוהבת. ובעיקר פוליטיקה אוהבת.

מאיפה למדתי את זה? מהחיים הפרטיים שלי. אצלי זה זרם ככה.

תגידו שאני נאיבי, לא אכפת לי. נאיבי זה האופטימי החדש.

שמרו על חופי ארצנו נקיים

נא לא להשליך פסולת מרכב זה

די כבר עם כל הלכלוך הזה. יש לי תחושה שכל האקטים האפלוליים בסוף חוזרים כבומרנג למי שהשליך אותם. צירופו הפופוליסטי של אלי אוחנה (שאינו מעשה פסול לכשלעצמו) עלה לבית היהודי בירידה חריפה בסקרים. מצעד הבקבוקים של המחנה הציוני, וההתייצבות האומללה של חלק מראשיה מאחורי האמירה ש"הבקבוקים זה כן הסיפור" הוזילה מאוד את המסר הערכי של המפלגה, ובכלל הסיסמא: "רק לא ביבי", אפשר שהיא מועילה אלקטורלית, אבל אפשר גם שהיא מזיקה. ועכשיו ירדנו לשפל חדש עם הסרטון הרקוב של הליכוד שהדרך של דאעש לירושלם עוברת דרך השמאל, והסרטון הבזוי בהרבה של מתיישבי השומרון על דר שפיגל מגייס בכסף יהודי שמאל שיביאו ראיות לחיזוק האנטישמיות העולמית.
ואני שומע את בני קצובר אצל רזי ברקאי ולא מאמין למשמע אוזניי. הוא לא מתנצל, לא ממצמץ ולא מפקפק לרגע בנכונותו של הסרט הזה. ולמה? כי אלו עובדות נכונות.
אז מה אם הן נכונות? שמעת לרגע איך הדבר הזה נשמע? על מה אתה מדבר.
אני רוצה להגיד משהו חריף יותר. גם עם ארגוני שמאל עובדים בשביל כסף להוכיח שחיילי צה"ל עוברים על החוק הבינלאומי ביחס המשפיל שלהם לערבים – זה לא שווה את הבוץ הזה.
קודם כל כי מי שזורק בוץ, שלא יתפלא אחר כך שהאוויר נהיה מזוהם. אבל גם כי בסופו של דבר אלה האחים שלנו. ואם לא שלך, אז שלי כן. מנהיגי שלום עכשיו מאמינים באמת ובתמים שמה שהם עושים הם עושים לטובת מדינת ישראל. ואם אתה חושב שהם טועים טעות חריפה – אז תבקר אותם באופן חריף, אבל עם אהבה. מה יש. זו לא מילה גסה.
אני אוהב את כל האנשים שחיים כאן במדינה הזאת, מה לעשות.
אני מתעב מכל ליבי את הסיסמא "רק לא ביבי". התיאוריה שלי היא שאפשר לחלק את כל המדינה לשתי מפלגות. מפלגת הבכיינים ומפלגת האנשים שאוהבים את החיים ומעדיפים לראות את שלושת רבעי הכוס המלאה. לדעתי זה עושה סדר, ושם בחבילה אחת גם את כחלון, גם את לפיד, וגם את המחנה הציוני.
אבל יש לי חבר, ששונא את נתניהו באופן העמוק ביותר האפשרי. לדעתו הוא המקור לכל הרעות החולות של המדינה הזאת. מה אני אעשה? עדיין אוהב אותו. הוא בחור זהב, וגם איש חושב ומקורי.
מותר מותר מותר מותר לחלוק.
תשאלו מה עם גדעון לוי?
אני לא דן בגדעון לוי. הוא לא מעניין אותי. הוא קצה של קצה, ולא שווה את הדיון. תגידו שיש לו תסביכים פסיכולוגיים, יכול להיות שאתם צודקים. לא מעניין אותי. יש כאלו שיגידו שאותם זה כן מעניין. שלדעתם המלחמה הזאת כן חשובה. אז שילחמו בה אם הם נהנים. אני לא נהנה מזה. לא כיף. לא מוסיף לי חיים ושמחה פנימית. מה נעשה.
גם אני קראתי את טוביה טננבאום. אני מניח שהתיאור שלו פחות או יותר משקף מאוד את הבעייתיות של ארגוני NGO. אבל לנהל קרב מכוער ונמוך נמוך נגד הדבר הזה, זה מתאים ללוזר שמעולם לא עלה על דעתו שאפשר גם לנצח. מי שרוצה לנצח, הכלל הראשון הוא לעשות את זה באהבה, כי תחשוב איך יראה היום שאחרי, שאתה תהיה אחראי על כל האנשים שחיים במדינה הזאת.
ואני באמת ובתמים חושש שנתניהו יפסיד את מנהיגותו בגלל התרגיל המכוער שעשה בעניין ועדות הפרס של פרס ישראל. כי זה חזר אליו כבומרנג.
דיברה יפה מאוד המשוררת חוה פינחס כהן – גם היא אצל רזי. לדעתה יש במדינה גילדות מאוד מאוד בלתי חדירות. יותר בעיה לדעתה זה במקומות כמו האקדמיה – כי הדברים האלו קובעים לאנשים את מטה לחמם. אבל הקרב על כך צריך להתנהל בתחקיר עיתונאי. לא על ידה, וגם לא כחלק מתרגיל פוליטי.
כרגיל גם בזה ידי התקשורת לא נקיות. כי היא מאשימה את המפלגות שהקמפיין שלהם מדשדש, ואח"כ מזועזעת מאוד מהלכלוך, אבל שמחה תמיד בסתר לבה שיש משהו לדבר עליו.
ואני רוצה קמפיין מדשדש. אני רוצה שנתניהו יגיד שלא אכפת לו שיהיה בית יהודי גדול, ושבנט יגיד שהוא מאמין בנתניהו. לא בושה שההבדל בין שתי מפלגות יהיה קטן מהמאוחד ביניהן. חלק גדול מאוד מן המצביעים חושבים כך, אבל הקברניטים לא מעיזים להגיד את זה כי יצחקו עליהם בתקשורת.
ושבנט לא ירצה להיות ראש ממשלה. וגם נתניהו לא צריך להיות אובססיבי בעניין הזה. אם כבר יש לו את האחריות לחשוב שהוא האדם הכי מתאים לנהל את המדינה הזאת, הוא יכול גם את האחריות לנהל את התהליך עצמו בצורה נקיה. כן יש מילה כזאת.
אני מדמיין איזו התלבטות אצל מנהיג מפלגה לפני הוצאת חומרים מן הסוג הגרוע. מצד אחד, אומר לעצמו מזמין הסרטון, זה באמת נמוך. מצד שני זה אם זה יביא קולות, שווה קצת הלכלוך הזה.
ואני קודם כל אני רוצה להאמין עם ישראל התבגר קצת, והדברים האלו מרחיקים בוחרים יותר מאשר מזמינים אותם. כך אני רוצה להאמין.
אני נאיבי. חייב להיות.

אבל בואו נאמר משהו אחר. נאמר אתה מתלבט אם משתלם לך לרדת קצת ברמה ולעשות משהו מכוער, או שעדיף שלא. בעניין הזה סוקרטס אמר פעם משהו מצויין. לעולם, כך הוא אמר, יותר טוב לסבול עוול מאשר לעשות עוול. במלים אחרות אפשר לוותר על כל החשבונות כי עשיית טוב משתלמת נקודה.

מקסימום לא תשיג את המנדט הנוסף שאתה נאבק לקושש אותו. מי אמר בכלל שזה מה שאתה צריך. להרגיע קצת את כל העניין הזה, לא רק בגלל שהצדק תמיד משתלם במובן האישי. גם לו יצוייר שהתנהגות נקיה, אמירת האמת והיכולת שלך לאהוב אנשים תפגע בך בטווח הקצר. בטווח הארוך הצדק תמיד משתלם.
עיתונאים ואנשי תקשורת – תעזרו לנו לכוון לשם